פסק-דין בתיק ע"פ 378/03

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.11.03 (השופטת חוזה) בת"פ 160/99, ועניינו הרשעת המערער בעשרה אישומים, בעבירות של הצתה, ניסיון להצתה של מבנים על רקע לאומני, תמיכה בארגון טרוריסטי, השחתת פני מקרקעין ועבירות בנשק, ניסיון לחבלה במזיד ברכב, חבלה בכוונה מחמירה וסיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה. מאישום נוסף שבכתב האישום זוכה המערער. העבירות נעברו בין אפריל לנובמבר 1998, עת היה המערער כבן עשרים. המערער נדון לחמש וחצי שנות מאסר, מתוכן ארבע בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. הערעור מכוון נגד הכרעת הדין וגזר הדין כאחד.

ב.        האישומים נגד המערער כללו כתיבת סיסמאות על קירות בית המועצה בכפרו דיר אל-מכסור ובהן "חמאס", "יחיא עייש", "מוות ליהודים", "אנשי עז אלדין קסאם", "אנחנו ננקום בעצמנו", "יהודים חזירים", ועוד; הכנתם של בקבוקי תבערה והשלכתם לבניין המועצה תוך גרימת שריפה שכילתה את תכולת חדרו של גזבר המועצה; בתאריך אחר הכנת בקבוקי תבערה, פירוק בלון גז והחדרת גז באמצעותו לבניין המועצה ולבניין המשמר האזרחי בכפרו והשלכת בקבוקי תבערה לשני בניינים אלה; במועד נוסף, הכנת בקבוקי תבערה וניסיון להצתת בניין המשמר האזרחי; ובעוד מקרה, הכנתם והשלכתם של בקבוקי תבערה לבניין חדש של המועצה המקומית, שעמד בסוף בנייתו; במקרה אחר, הכנתם והשלכתם של בקבוקי תבערה שוב לבניין החדש; במקרה נוסף, כתיבת סיסמאות שעניינן תמיכה בחמאס ובהשמדת יהודים, לרבות "אני חייל אלקסאם האלמוני, מוות ליהודים, היהודים חזירים"; שוב, במקרה אחר, הכנת בקבוקי תבערה והשלכתם לבניין המועצה, וכן נסיון לפגוע במכוניתו של מי שהמערער חשב כי הוא חייל ביחידת מסתערבים; עוד מעשה של כתיבת סיסמאות מן הסוג שתואר לעיל; מקרה של הכנתם והשלכתם של בקבוקי תבערה לעבר רכב משטרתי; ומקרה של הכנתם והשלכתם של בקבוקי תבערה לבניין בית ספר וכתיבת סיסמאות מן הסוג הנזכר לעיל על קירות בסמוך לבתי הכפר.

ג.        נוהלו נגד המערער הוכחות, שבתוכן שילב טענות מסוג זוטא באשר לדרך שבה הוצאה ממנו - בסופה של חקירה על ידי שב"כ וכן המשטרה - הודאה, שהיתה בסיס עיקרי להרשעתו (ת/25), לרבות טענה בדבר אלימות בחקירתו. זיכויו מאחד האישומים (הרביעי) בא כיוון שלא בא זכרם של המעשים בהודאתו.

פסק הדין קמא

ד.        (1)    בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעשרה אישומים, כאמור. מהכרעת הדין המפורטת, שרק עיקריה יובאו כאן, עולה כי בשלב הראשון של חקירתו - שנעשתה על ידי שירות הביטחון הכללי ושלא תועדה בחלקה כדבעי, כקביעת בית המשפט קמא - מאז מעצרו ב-24.2.99 עד 2.3.99, לא הודה המערער בחלקו בפרשיות נשוא כתב האישום. בחקירה שנערכה ביום 2.3.99 הודה המערער בפני חוקר שב"כ בעיקרי העבירות שיוחסו לו, ובו ביום נגבתה הודעתו-הודאתו ת/25, בה תוארו על ידיו מעשיו בפרטי פרטים; אחרי כן, בו ביום, נערך שחזור על ידי המערער. כעבור יום הביע המערער רצון להתאבד, וכעבור יומיים עשה נסיון התאבדות. עוד בהמשך, ב-7.3.99, טען בבית משפט השלום כי נכווה בעת חקירתו שלוש כויות בצווארו. במהלך המשפט העיקרי העלה טענות זוטא, כי הוכה במהלך חקירותיו בשני הימים הראשונים ואוים בפגיעה בו ובמשפחתו, עד כי קץ בחייו וניסה להתאבד על ידי בליעת שני כדורים. במסגרת טענות הזוטא שנדונו בצוותא חדא עם ראיות התביעה בתיק עצמו, נחקרו חוקרי השב"כ והכחישו הפעלת כוח ואיומים, וכן העיד - אך לא נחקר בחקירה נגדית, כפי שיפורט גם להלן - עד המכונה "אל אמיר", מדובב ששהה בתא עם המערער. בין טענות הזוטא היו טענות בדבר טלטולים, שקית על ראשו שפגעה בנשימתו, רדיו שלא חדל לפעול 24 שעות ביממה, קללות וכיוצא בזה. נטען, כי החוקרים הכתיבו למערער  את הודעתו.

(2)      בית המשפט קמא לא נתן כל אמון בעדות המערער, אותה הגדיר כחסרת מהימנות, ובגירסת ההגנה באשר להתנהגות החוקרים, לרבות הטענות באשר להכאות, כיבוי סיגריות על ערפו והכתבת הודאתו, וראה את עדותו כ"חסרת עקביות, הססנית, בלתי משכנעת ומניפולטיבית", תוך זיהוי סתירות רבות בדבריו.

(3)      בטענה באשר לכויות דן בית המשפט קמא בהרחבה, ולאחר השוואת כל ההתיחסויות אליהן דחה את טענות המערער כי סימנים הדומים לסימני כויות, שאכן היו בעורפו, נגרמו בטרם סיום חקירתו ב-2.3.99; ואף שלא נמצאה הסיבה האמיתית לסימנים, נקבע כממצא כי הם נגרמו לאחר סיום החקירה.

(4)      נקבע, כי ההודאה ת/25 נגבתה מרצון חופשי, והיא בלבד (להבדיל ממסמכים אחרים, שלא נתקבלו בכל הנוגע לאמיתות תוכנם) מהווה הודיית הנאשם במעשים נשוא כתב האישום. לא נמצא כי במחדלי התיעוד של חקירת השב"כ יש כדי לפגום בקבילות ההודאה ת/25 שניתנה בפני חוקר המשטרה. נדחו גם הטענות באשר לנסיונות להתאבד: לגבי האחד, בליעת הכדורים, נאמר כי לא היתה בו משום נסיון להתאבד, והאחר נראה כצעד מניפולטיבי, וככל שהיה בו נסיון התאבדות היה זה מחשש מאסר רב שנים.

(5)      בית המשפט סבר גם, כי השחזור נעשה ברצון טוב וחופשי, והוא קביל כראיה.

(6)      בית המשפט נדרש לכרוז ת/23, שנטען כי נכתב על ידי המערער ובו דברי שבח לפעולות נגד המדינה ולנקם, וכן לגדודי עז אלדין אלקסאם, וקיבל את חוות דעת עדת התביעה סימה אנקונה מן המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה, שלפיה נכתב ת/23 בכתב ידו של הנאשם. דבר זה נתפס הן כראיה עצמאית לאישום הרלבנטי, וכן כדבר מה נוסף לחיזוק ההודאה ת/25 (סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971).

(7)      נדחתה גירסתו של המערער באשר להודאתו ת/25, שכן נמצאו בה פרטים שלא היו ידועים לו אילולא ביצע את המעשים, ואלה מהווים גם "דבר מה נוסף" לחיזוק ההודאה. נבחן גם הסבריו באשר לחקירות והכחשותיו באשר למעורבות באישומים, וכן נדחו גירסות עדי ההגנה.

(8)      את היסוד הנפשי בעבירות המערער תיאר בית המשפט קמא כך: "כוונת הנאשם היתה להעביר מסר של הזדהות עם ארגון טרור ואהדה כלפיו. מעשיו של הנאשם לוו ביסוד הנפשי החמור ביותר, של רצון לגרום לפגיעה, רצון העולה כחוט השני בכל הראיות...".

(9)      באשר לעונש, בית המשפט קמא עיין בתסקיר שירות המבחן, שלא כלל המלצה טיפולית, וגזר את הדין, תוך שנתן ביטוי לסיכון שבעבירות ולתכנונן לאורך זמן.

הערעור

ה.        נימוקי הערעור היו אלה:

(1)      באשר לייצוגו של המערער, נטען כי טענות הזוטא לא פורטו מטעמו כדבעי והעדים לא נחקרו באשר לרוב טענותיו.

(2)      דגש מיוחד הושם על עדותו של "אל אמיר" והעדר החקירה הנגדית של עד זה.